‏"איך מפסיקים מריבות בין אחים?‏"‏

להורים מאוד חשוב שתהיה לילדים יכולת לפתח יחסי אנוש טובים אחד עם השני. הבית זה המקום הכי טוב ללמוד להסתדר עם מבוגרים דרך ההורים והאחים.

כל אחד מהילדים לומד כיצד להסתדר להתנהג ליד אימא, אבא, אח, גננת או מורה בהתאם למרחב שהוא נמצא בו. כהורים אנו מאוד רוצים להגן ולגונן על ילדינו אך יש בעיה קטנה, אנו לא נמצאים בזמן שהילד נמצא בגן או בכיתה ‏‏כדי לגונן עליו.

הבעיה מתחילה כשההורה בבית עם הילדים, והם מתחילים לריב ביניהם.

מריבות בין הילדים ‏מתישים את ההורים. כדי להפסיק את המריבות, הורה חושב שצריך להתערב, לעשות הפרדת כוחות, להעניש, לעשות בירור, להטיף מוסר ולהסביר. פעולות אלה עוזרות אך רק ‏בטווח ‏הקצר.

לאחר ‏התערבות כזו יהיה שקט של דקות ספורות ואולי גם שעות אחדות. אך אין ‏ספק ‏שהמריבות יחזרו וההורה ירגיש חוסר אונים.

ישנם הורים המשתדלים שלא ‏להתערב בין ילדיהם עד שזה נעשה בלתי נסבל, והמריבות ‏מגיעות למכות. במקרה של אלימות, חייבים רק להפריד בין השניים, להחזיק בכוח את אחד מהם ולהגיד בטון מאוד אסרטיבי ‏וחד ‏משמעי: "אני לא מסכימ\ה ‏לאלימות! אצלנו בבית אין אלימות!" באותו רגע לשלוח כל אחד לחדר אחר עד שנרגעים. הרי צריך שניים לטנגו וזה בכלל לא משנה מי התחיל, כי הילד לא יריב עם עצמו.‏ ההורים חייבים ‏להיות ‏מאוד ‏חזקים ‏ולא ‏להיגרר להגיב, לשפוט או להאשים. 

‏יש הורים שכשהילדים כבר רבים אחד עם השני וצועקים: " אמא תגידי לו, הוא לקח לי..." מתחילים לברר מי התחיל ולהעניש, ‏יש להורה נטייה לבוא ולגונן‏ על "החלש, הקטן והמסכן".

חשוב לא להיות שופטים וסנגורים של ה "קטן", ה"שקט".  אל תתערבו.

אסור לקחת צד בוויכוחים, עדיף לשקף את רגשותיהם של הילדים, זה הרבה יותר יעיל ואפשר להגיד: " כמה קשה להסתדר אחד עם השני", "אני רואה שכל אחד כועס על העניין".

הקשבה לכל אחד, הכרה ברגשות של הילדים ונתינת שם לרגש עוזרת להם לחשוב בבהירות ולראות שכל אחד רואה את הבעיה מזווית אחרת, נוצר שיח במקום האשמה ושיפוטיות מצד ההורה.

כל אחד מהילדים רוצה שיקשיבו לצד שלו ולכן, לא לוקחים צד בעניין. הרי לא הייתם שם באמת מהתחלה ולא ראיתם מי התחיל. אחרי ששיקפתם והקשבתם, אפשר לשאול אותם: " מה כל אחד מציע לעשות?‏ תופתעו לשמוע רעיונות נפלאים. ‏

אם אין הצעות מצדם, עדיף לשאול את הילדים אם אפשר להציע הצעות לגישור, הם ‏יכולים להסכים, וגם לא. נקשיב לבקשה, לא נכפה את הגישור. ‏נניח ‏להם.

‏כשהורים אינם מתערבים במריבות של הילדים הם קודם כל משדרים מסר שהם ‏סומכים ‏על ‏הילדים ‏שידעו להסתדר בעצמם.

כולנו יודעים: "אם אין כרטיסים, אין הצגה". כלומר, אם ההורים ‏לא צופים בהצגתם ‏של ‏ילדים, ‏הם פשוט לא יציגו כי לא ניתן להם במה. ככל שנתעלם ונגלה חוסר ‏עניין ‏במריבות ילדינו ונסמוך עליהם, הם מהר מאוד יאבדו בהן עניין‏, והמריבות יתמעטו.‏

‏כשהורה מתערב, יש לילדים רווחים מאוד גדולים, הילדים לומדים ‏במהרה, שכדי להשיג את תשומת ליבם של הוריהם הם יצטרכו ‏לדרדר את המצב ‏ולהגיע לסכנת ‏נפשות.‏

הדרך הכי טובה והחשובה היא: דרך הדוגמא האישית שלנו ההורים. כיצד אנחנו פותרים ‏את הבעיות ומתמודדים ‏עם ‏חילוקי ‏דעות וחוסר הסכמה אחד עם השני.‏ גם הילדים יוכלו ללמוד מאיתנו. ‏אם ההורים פותרים את המריבות ביניהם בשיחה, גם הילדים ‏ילמדו לפתור את מריבותיהם ‏בשיחה. כשההורים אינם מתערבים, לומדים הילדים מגיל מאוד צעיר ‏מה לעשות כשמשהו לא ‏מסתדר להם כפי שהיו רוצים.‏

‏זכרו -  יחסי אחים הם בית הגידול הטוב ביותר כדי ללמוד כיצד להסתדר עם האחרים.